בזבוז של זמן

עברת הטרדה מינית ואת/ה לא יודע/ת מה לעשות? קשה לך לספר לאנשים הקרובים אליך וזה עדיין תקוע כמו עצם בגרון? כאן תוכל/י לשתף ולחשוף ללא חשש שבהזדהות ולקבל את מלוא התמיכה, ההבנה והעזרה.

המנהלים: אורית, מיכלל

ממ7
הודעות: 2
הצטרף: ו' פברואר 18, 2011 1:57 pm

בזבוז של זמן

הודעהעל ידי ממ7 » ו' פברואר 18, 2011 2:05 pm

אנחנו הנשים חיות בעולם מקביל שהגברים לא מודעים אליו, לא חיים אותו. אני לא אומרת שכולם כמובן, בוודאי שיש מקרים יוצאי דופן, אבל הרבה גברים לא באמת מכירים את ההרגשה בשביל להבין אותה ולצאת כנגד התופעה. להרבה מהם זה דווקא נראה משעשע "להציק" לעוברות ושבות.

כרגע אני תיכוניסטית. התקופה הזו שבה אמורים לעשות חיים, ליהיות עם ראש פתוח. משום מה אף פעם לא הבנתי למה מכל האנשים סביבי לי זה הכי קשה. כשחברה הפנתה אותי לאתר הזה, הבנתי שבעצם אני לא לבד. האמת שכל ההטרדות שעברתי לא התחילו בתקופת התיכון, אלא הרבה לפני, וההשלכות באות לידי ביטוי רק עכשיו. אם ליהיות מדוייקת, הפצצה הראשונה נחתה בגיל 11.

לא באתי לספר כאן על מה עברתי ואיך. אלא על התחושות שאחרי. אותה תחושה שאני מפחדת לצאת מהבית אם מחשיך, ומעדיפה להישאר בבית ולא לצאת עם חברות אם אין לי דרך מסודרת ללכת ולחזור. אותה תחושה של מוגבלות כלשהי שלא מרצוני. הרבה פעמים אני מקבלת מחברות פרצופים ואנחות זעם על כמה שזה מרגיז שאני לא מסוגלת להתגבר על הפחדים שלי ושבעצם אני גם לא רוצה מספיק. הרגשתי שאין עם מי לדבר, ולמרות שהן בגילי, להן משום מה זה הרבה יותר פשוט ליהיות ספונטניות ולצאת כשמתחשק להן בלי לדאוג מתי ואיך.

ברור שהייתי רוצה גם ליהיות כזאת. אני מרגישה שאני מפספסת תקופה משמעותית וחוויתית של החיים שלי רק בגלל דברים שקרו שאני לא מוכנה שיחזרו על עצמם. ברור שניסיתי להתגבר, שניסיתי להתחיל מחדש, אבל זה תמיד היכה בי שוב.

חשבתי כבר להסתובב עם גז פלפל בתיק או אפילו שוקר חשמלי. אבל אני תמיד מבטלת את המחשבה הזאת מהר כמבטלת את המציאות בה אני נתונה. משום מה אני בטוחה שיום אחד יהיה יותר טוב ושאפשר יהיה להסתובב בחוץ גם בלי גזים למינהם.

אני חושבת שמה שהכי קשה לי להתמודד איתו זה חוסר ההבנה מצד החברות שלי. אלו שהרבה פעמים ניסו להסביר לי שאני סתם שרוטה בראש ושאין כלום בחוץ, ושלא כל גבר מחפש לאנוס אותי, ולפעמים גם לגלוגים על כמה זה אידיוטי לפחד רק בגלל שחשוך בחוץ. אני חושבת שעד שלא עוברים "חוויות" לבד, לא באמת מצליחים להבין. מי יודע, אולי הן כן עברו ופשוט יש להן את הכוח להתעלם ולחיות עם זה. לי אין. טיפת הבנה לא תזיק, וכשכל פעם שאני אומרת "לא" אם הן שואלות אם אני רוצה לצאת למקום כזה או אחר, אני לא רוצה גלגולי עיניים ועוד פעם הטפות על כמה אני מדמיינת.

הרבה אנשים נוטים להשוות "זריקת מילה" לאונס. אם מישהו אמר לי משהו סקסיסטי ונפגעתי מזה נורא תמיד אומרים "אויש, זה לא כאילו אנסו אותך או משהו". אז כן, מבחינתי זה לאנוס מנטלית.

מדי פעם אפילו חשבתי לעצמי, "אולי הן צודקות? אולי אני באמת מגזימה ומדמיינת?", אבל אחרי שקראתי פה הרבה סיפורים, הבנתי שאני לגמרי לא מדמיינת, ושאת הדברים שאני עברתי, לצערי עברו עוד הרבה ילדות, נערות ונשים. הבלוג הזה הוא מן סוג של סטירה מעוררת שהמציאות הזאת כן קיימת, בכל מקום. אני מקווה שיותר ויותר אנשים, במיוחד גברים, יהיו מודעים למה שמתרחש מתחת לאף שלהם ויקראו כאן, ושהרבה בנות שמצליחות "לשרוד" מבלי להפגע מזה נפשית או אפילו לא להתקל בתופעה, באמת, תנסו להבין.

אני בסך הכל תיכוניסטית שרוצה לחיות את החיים שלה ולהעביר את השנים האלו ולנצל אותן כמו שצריך. אני לא רוצה להסתכל אחורה בעוד 20 שנה ולהצטער על בזבוז הזמן רק בגלל החלאות שבחוץ.

החברה שלנו כבר התחילה לקבל הטרדות מהסוג הזה כמובן מאליו, משהו שאי אפשר להלחם נגדו, וגם המשטרה שלנו, "משטרת דמיקולו" מה שנקרא, לא עושה הרבה בעניין. לצערי בישראל משלוח פיצה מגיע יותר מהר מניידת. כשמדובר על רצח ועניינים גדולים, המשטרה פתאום לוקחת פיקוד ועושה את ה100%, רק בשביל להצטייר כמשטרה לתפארת. אבל אף פעם לא הבנתי למה זה צריך לעלות בחיי אדם כדי שבעיה תקבל את תשומת הלב שמגיעה לה. אפשר לעצור את זה עוד קודם, ברחוב.

הייתי רוצה לדעת איך מתמודדים עם זה. איך ממשיכים הלאה. אני לא רוצה לפספס את הזמן הכל כך יקר הזה שנקרא גיל ההתבגרות, ש80% ממנו כבר פספסתי בגלל טראומות כאלה או אחרות. אני רוצה להתחיל מחדש.

סמל אישי של המשתמש
אייל
Site Admin
הודעות: 1603
הצטרף: ג' מרץ 06, 2007 12:26 am

Re: בזבוז של זמן

הודעהעל ידי אייל » ו' פברואר 18, 2011 5:17 pm

אהלן,
אין לי כוונה לשפוט אותך חלילה, ונכון שכל אחת תתמודד איך שהיא בוחרת...
אבל
לא באתי לספר כאן על מה עברתי ואיך... הייתי רוצה לדעת איך מתמודדים עם זה. איך ממשיכים הלאה...

זה נשמע שאת בוחרת להדחיק, ועכשיו עם עובדת ההדחקה, את רוצה לקבל מתכון לאיך שוכחים לגמרי ומקבלים את החיים "כרגיל"...
האמת? לחלק מהבנות זה עובד... לחלק זה עובד ואז בגיל מאוחר יותר מתפוצץ, והדיעה המקצועית המקובלת, היא שלא נכון להתעלם, ולהדחיק, אלא לדבר על זה, ולהתמודד כדי שהפצע הזה יגליד עד כמה שאפשר, ותבני את עצמך מחדש, תישאר צלקת, אבל תמשיכי בחיים.

ברשותך, אתייחס למה שאמרת על המשטרה... את, כמו רב האזרחים לא יודעת הרבה על המשטרה, על ההישגים של המשטרה, והמאמצים, כמו שאת לא יודעת על הישגי הממשלה וכו...
מה שאת כן יודעת, זה מה שהתקשורת מאכילה אותך בכפית של רעל.. על כל הרפש, הפשלות, השחיטויות, הטיפול האיטי וכו
התקשורת הישראלית, במיומנות מרשימה, גורמת לאזרחים לחשוב, מה שהיא רוצה, לשנוא ולזלזל בכל דבר במדינת ישראל.

קשה לחיות בתחושה כזו, שהכל חרא מסביבך, אין משטרה, אין בית משפט... אבל זה לא המציאות, זה אולי לא אידיאלי... אבל העולם לא אידיאלי.
תני קצת צ'אנס לחיים שלנו (: לא הכל חרא פה, ואת בהחלט יכולה להכניס את עצמך למחשבות שהכל מסוכן בחוץ, או לקחת שתי חברות טובות שאת סומכת עליהן, ולנסות לצאת למקומות נחמדים
בתי קפה, סרט וכו... לאט לאט לקבל בחזרה ביטחון שיש מקומות לצאת אליהם שאם את עם חברות, את בטוחה בהם.
מה יותר נפלא מאשר לגרום לבחורה ששכחה איך מחייכים, לצחוק...
"כדי להגשים חלום אחד ישן, יש צורך במליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם..."
http://shovrotshtika.co.il

סמל אישי של המשתמש
ציפורשיר
משתמש פעיל
הודעות: 732
הצטרף: ד' פברואר 02, 2011 11:48 pm
מיקום: מרכז

Re: בזבוז של זמן

הודעהעל ידי ציפורשיר » ו' פברואר 18, 2011 7:58 pm

ממ7 כתב:אנחנו הנשים חיות בעולם מקביל שהגברים לא מודעים אליו, לא חיים אותו. אני לא אומרת שכולם כמובן, בוודאי שיש מקרים יוצאי דופן, אבל הרבה גברים לא באמת מכירים את ההרגשה בשביל להבין אותה ולצאת כנגד התופעה. להרבה מהם זה דווקא נראה משעשע "להציק" לעוברות ושבות.

כרגע אני תיכוניסטית. התקופה הזו שבה אמורים לעשות חיים, ליהיות עם ראש פתוח. משום מה אף פעם לא הבנתי למה מכל האנשים סביבי לי זה הכי קשה. כשחברה הפנתה אותי לאתר הזה, הבנתי שבעצם אני לא לבד. האמת שכל ההטרדות שעברתי לא התחילו בתקופת התיכון, אלא הרבה לפני, וההשלכות באות לידי ביטוי רק עכשיו. אם ליהיות מדוייקת, הפצצה הראשונה נחתה בגיל 11.

לא באתי לספר כאן על מה עברתי ואיך. אלא על התחושות שאחרי. אותה תחושה שאני מפחדת לצאת מהבית אם מחשיך, ומעדיפה להישאר בבית ולא לצאת עם חברות אם אין לי דרך מסודרת ללכת ולחזור. אותה תחושה של מוגבלות כלשהי שלא מרצוני. הרבה פעמים אני מקבלת מחברות פרצופים ואנחות זעם על כמה שזה מרגיז שאני לא מסוגלת להתגבר על הפחדים שלי ושבעצם אני גם לא רוצה מספיק. הרגשתי שאין עם מי לדבר, ולמרות שהן בגילי, להן משום מה זה הרבה יותר פשוט ליהיות ספונטניות ולצאת כשמתחשק להן בלי לדאוג מתי ואיך.

ברור שהייתי רוצה גם ליהיות כזאת. אני מרגישה שאני מפספסת תקופה משמעותית וחוויתית של החיים שלי רק בגלל דברים שקרו שאני לא מוכנה שיחזרו על עצמם. ברור שניסיתי להתגבר, שניסיתי להתחיל מחדש, אבל זה תמיד היכה בי שוב.

חשבתי כבר להסתובב עם גז פלפל בתיק או אפילו שוקר חשמלי. אבל אני תמיד מבטלת את המחשבה הזאת מהר כמבטלת את המציאות בה אני נתונה. משום מה אני בטוחה שיום אחד יהיה יותר טוב ושאפשר יהיה להסתובב בחוץ גם בלי גזים למינהם.

אני חושבת שמה שהכי קשה לי להתמודד איתו זה חוסר ההבנה מצד החברות שלי. אלו שהרבה פעמים ניסו להסביר לי שאני סתם שרוטה בראש ושאין כלום בחוץ, ושלא כל גבר מחפש לאנוס אותי, ולפעמים גם לגלוגים על כמה זה אידיוטי לפחד רק בגלל שחשוך בחוץ. אני חושבת שעד שלא עוברים "חוויות" לבד, לא באמת מצליחים להבין. מי יודע, אולי הן כן עברו ופשוט יש להן את הכוח להתעלם ולחיות עם זה. לי אין. טיפת הבנה לא תזיק, וכשכל פעם שאני אומרת "לא" אם הן שואלות אם אני רוצה לצאת למקום כזה או אחר, אני לא רוצה גלגולי עיניים ועוד פעם הטפות על כמה אני מדמיינת.

הרבה אנשים נוטים להשוות "זריקת מילה" לאונס. אם מישהו אמר לי משהו סקסיסטי ונפגעתי מזה נורא תמיד אומרים "אויש, זה לא כאילו אנסו אותך או משהו". אז כן, מבחינתי זה לאנוס מנטלית.

מדי פעם אפילו חשבתי לעצמי, "אולי הן צודקות? אולי אני באמת מגזימה ומדמיינת?", אבל אחרי שקראתי פה הרבה סיפורים, הבנתי שאני לגמרי לא מדמיינת, ושאת הדברים שאני עברתי, לצערי עברו עוד הרבה ילדות, נערות ונשים. הבלוג הזה הוא מן סוג של סטירה מעוררת שהמציאות הזאת כן קיימת, בכל מקום. אני מקווה שיותר ויותר אנשים, במיוחד גברים, יהיו מודעים למה שמתרחש מתחת לאף שלהם ויקראו כאן, ושהרבה בנות שמצליחות "לשרוד" מבלי להפגע מזה נפשית או אפילו לא להתקל בתופעה, באמת, תנסו להבין.

אני בסך הכל תיכוניסטית שרוצה לחיות את החיים שלה ולהעביר את השנים האלו ולנצל אותן כמו שצריך. אני לא רוצה להסתכל אחורה בעוד 20 שנה ולהצטער על בזבוז הזמן רק בגלל החלאות שבחוץ.

החברה שלנו כבר התחילה לקבל הטרדות מהסוג הזה כמובן מאליו, משהו שאי אפשר להלחם נגדו, וגם המשטרה שלנו, "משטרת דמיקולו" מה שנקרא, לא עושה הרבה בעניין. לצערי בישראל משלוח פיצה מגיע יותר מהר מניידת. כשמדובר על רצח ועניינים גדולים, המשטרה פתאום לוקחת פיקוד ועושה את ה100%, רק בשביל להצטייר כמשטרה לתפארת. אבל אף פעם לא הבנתי למה זה צריך לעלות בחיי אדם כדי שבעיה תקבל את תשומת הלב שמגיעה לה. אפשר לעצור את זה עוד קודם, ברחוב.

הייתי רוצה לדעת איך מתמודדים עם זה. איך ממשיכים הלאה. אני לא רוצה לפספס את הזמן הכל כך יקר הזה שנקרא גיל ההתבגרות, ש80% ממנו כבר פספסתי בגלל טראומות כאלה או אחרות. אני רוצה להתחיל מחדש.

ברוכה הבאה.... :flowers:
וצר לי ..קצת קשה לי לדעת מה לומר.....
טיפה מפחיד לי שאני יודעת על מה את מדברת ....כשאת אומרת שאת מפחדת מהחושך....ושאת מפחדת שכל גבר יאנוס אותך
אלו גם הפחדים שלי ....הגעתי למצב שאני מפחדת להיות אפילו בחדר בחושך ולישון עם אור אני לא מסכימה...אז אני נרדמת עם קול של זמר שמרגיע אותי באוזניות ....ממש כל לילה...

אני לא תיכוניסטית מממזמן כבר לא ....והפחדים האלו כן נרגעו לי לכמה שנים ..אבל עכשיו הם חזרו ובאתי לפה גם מהמלצה של מישהי...אחרי שהייתי (ואולי אני עדיין) בכמה וכמה פורומים בנושאים כאלו...ונתקלתי בתשובות שלא אהבתי.....אנשים שלקחו את הצד של מי שהרס אותי .. מבלי לשים לב ואז התנצלו...יופי שהם התנצלו וסלחתי להם אבל אני לא מסוגלת לכתוב שם על זה יותר....זו הייתה סטירה גדולה מידיי בכדי להעלים עיין

מה שאת עוברת עכשיו מזכיר לי את תקופת התיכון שלי...לא היו לי חברים ...רק אחת בכיתה שלי שלא הבינה אותי לגמרי ושגם מצאה מקום להאשים אותי....וכמוך לא דיברתי על מה שקרה הרבה...הדחקתי את זה.....וכנראה שההדחקות שלי היו כ"כ שקופות כי איכשהו כל הכיתה ידעה מה קרה...ולא אמרתי להם הם ניחשו לפי ההתנהגות שלי ...וגם אחרי שידעו ...הבנים הציקו לי עוד יותר....לא יודעת אם הם האמינו או לא....אבל זה לא משנה הם הציקו לי ואיומו עליי ועוד משהו שהיה עם איזה אחד מהשכבה, שאני לא מוציאה מהפה שלי עדיין.....אני מתביישת בזה.. :oops:

אני מרגישה את ההדחקה שלך חזק חזק....ולא יעזור אם אגיד לך שעדיך לך להוציא את זה פה.....כי יכול להיות ורוב הסיכויים שלא תרצי לעשות זאת....כי זה עוד קשה לך ...
זה בסדר....תקחי את הזמן אבל תיזהרי מההדחקות האלו ....הם בסוף מתפוצצות...בפנים ...

אוסיף שהגעת למקום טוב....באמת שזה המקום שהכי מבין לדעתי .....ואנשים פה יקיפו אותך בהבנה וינסו לעודד ....וזה יוצר מעין הרגשת הגנה קטנה..לי לפחות זה עושה טוב לכתוב פה...אני לא מתחרטת שהתחלתי לכתוב...
יהיה בסדר מותק......תמשיכי לכתוב... :flowers:
תברחי תברחי
משהו בתוכה אמר
את לא רואה איך הוא פוגע
והוא ימשיך גם מחר
אל תאמיני לו להבטחות
תשמרי על עצמך
תברחי מהר

------
אף אחד לא רואה
איך הוא לאט מתקרב
אף אחד לא רואה
איך את בוכה מכאב

סמל אישי של המשתמש
ברברה
מתנדבת מסל"ן
הודעות: 81
הצטרף: ב' ספטמבר 13, 2010 10:03 am

Re: בזבוז של זמן

הודעהעל ידי ברברה » ב' פברואר 21, 2011 12:05 am

שלום לך ממ7 יקרה.
ברוכה הבאה לפורום שלנו :flower1:
אני מאד שמחה שגילית אותנו ושאת מרגישה שאת כבר לא לבד עם הרגשות שלך. כפי שהספקת כבר לראות, כאן בפורום כל אחת מנסה לעזור, לתמוך ולעודד את הבנות האחרות כאשר הן עוברות תקופה קשה. אני מקווה שנוכל לעזור גם לך. בשלב הראשון - הכי חשוב זה שאת יודעת שאת כבר לא לבד ושמעכשיו אנחנו אתך.
אמנם את "רק" תיכוניסתית, אבל לפי הרמזים שלך, את הספקת לעבור כמה חוויות מיניות קשות שגרמו לך לפחדים ולחרדות והשפיעו עליך מאד.
אני מבינה את התסכול שלך. מצד אחד את רוצה להיות כמו כל החברות שלך - לצאת, לבלות ולעשות כיף יחד עם כל בני גילך המתבגרים. אבל מצד שני - את פוחדת להשתחרר מהחרדות שמלוות אותך כל כך הרבה שנים ששוב מישהו יפגע בך בזמן הבילוי עם החברות. זה מין מבוי סתום - לא חשוב לאן את פונה - את מפסידה.
כדי לנסות לעזור לך, יש לי כמה שאלות והצעות:
האם שיתפת את ההורים שלך (או מישהו אחר במשפחה) במה שאת מרגישה? האם הם יודעים מה עבר עליך או שמו לב לעובדה שאת לא יוצאת עם החברות שלך? אם התשובה היא כן - אולי הם יכולים לעזור לך בהסעה לבילויים וחזרה, למשל. או (כפי שאייל הציע) לצאת בליווי כמה חברות טובות שמוכנות "לשמור" עליך במשך הבילוי. אם ההורים לא יודעים, אולי שווה לספר להם עכשיו כדי שיוכלו לעזור לך או להפנות אותך לטיפול מתאים.
כפי שציפושיר כתבה לך מהנסיון האישי שלה, לא כדאי להדחיק את מה שקרה לך בתקווה שזה יעלם לבד. את כבר רואה שזה לא נעלם ושאת לא מסוגלת להתגבר על הפחדים. לכן לא כדאי לחכות יותר ובנתיים להפסיד את כל הדברים הכייפים שבני גילך עושים. ותחשבי מה תעשי אחרי התיכון - כחיילת, סטודנטית,נסיעה לחו"ל - אם לא תתמודדי עם הפחדים?
אני מציעה לך להתקשר לקו הסיוע 1202 במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית הקרוב למקום המגורים שלך. תוכלי לדבר עם מתנדבת (בעילום שם) על מה שאת מרגישה והיא תוכל להציע לך כל מיני אפשרויות לעזרה (שיחות טיפול למשל).
כמובן שנשמח אם תמשיכי לכתוב לנו כאן, כי זה חשוב לדבר על זה ולנסות להשתחרר מכל הדברים שכל כך מפחידים אותך כדי שתוכלי להמשיך הלאה בחיים שלך.
חיבוק גדול,
ברברה

סמל אישי של המשתמש
מיכלל
סגל מסל"ן
הודעות: 2580
הצטרף: ב' יולי 06, 2009 9:24 am

Re: בזבוז של זמן

הודעהעל ידי מיכלל » ב' פברואר 21, 2011 1:06 pm

ממ7,ברוכה המצטרפת !
חשוב לי להוסיף הסבר קצר על התנהלות החברות שלך.
ואת היכ הכי צודקת בעולם -שזה הכי פוגע, כי זה באמת פוגע, לבוא למי שכואב ולהגיד 'יאלה בואי,את לא יודעת שלא כואב,בואי,,,'
אז,את הכי יודעת מה נכון ו/או לא נכון לך.
החברה כולה [לא רק חברותיך]מגיבה בהמון ביקורת והאשמה- כי אם הנפגעת 'לא תתנהג כך או אחרת- הפגיעה לא הייתה מתרחשת',ואם היא לא תשתף בכאב-אז אין כאב
טיעונים אלה החברה אומרת כדי להגן על עצמה-מהאפשרות שזה יקרה גם לה,מהאפשות לכאוב כאב שהוא גם מפחיד.
מאחלת אני לך,שתצליחי לחבור למי שאכן מסוגלות לתת תמיכה וב -יחד- היכן שאת זקוקה להם. בהצלחה,איתך,מיכל.

ממ7
הודעות: 2
הצטרף: ו' פברואר 18, 2011 1:57 pm

Re: בזבוז של זמן

הודעהעל ידי ממ7 » ב' פברואר 21, 2011 9:44 pm

תודה רבה לכולכם על ההתייחסות, על התמיכה, על העצות ועל ההקשבה.

חשוב לי לציין שאני כן יוצאת, אני לא מתבודדת לגמרי, אבל רק אם יש לי דרך מסודרת ללכת ולחזור בה. שזה אומר אוטובוסים, אחד ההורים שלי או הורים של חברה. אבל ללכת ברגל כל עוד חשוך בחוץ, לא בא בחשבון. אני גם סובלת מסוג של חרדה כשאני מסתובבת לבד כשחשוך, אני מחווירה, יש לי רעידות בגוף ואני לא כל כך יציבה. זו מן איזו שהיא הרגשה מטלטלת שקשה לי לשלוט בה ולהתמודד איתה.

אני מודה, אני כן רוצה להדחיק. אולי בגלל שנראה לי שזו הדרך היחידה שאני יכולה להמשיך הלאה. עד עכשיו, לדבר על כל זה לא כל כך עזר, אלא רק הכניס אותי לעולם הקטן שלי עוד יותר, ושיחות על זה רק הזכירו לי דברים שהייתי מעדיפה לשכוח.

ברברה כתב:האם שיתפת את ההורים שלך (או מישהו אחר במשפחה) במה שאת מרגישה? האם הם יודעים מה עבר עליך או שמו לב לעובדה שאת לא יוצאת עם החברות שלך? אם התשובה היא כן - אולי הם יכולים לעזור לך בהסעה לבילויים וחזרה, למשל. או (כפי שאייל הציע) לצאת בליווי כמה חברות טובות שמוכנות "לשמור" עליך במשך הבילוי. אם ההורים לא יודעים, אולי שווה לספר להם עכשיו כדי שיוכלו לעזור לך או להפנות אותך לטיפול מתאים.


שיתפתי רק את דודה שלי, בן אדם מאוד קרוב אליי, אבל זה היה רק חלק קטן משיחה ארוכה שהייתה לי איתה. כמו שכבר אמרתי, את חברות שלי זה לא כל כך מעניין. כמו כן, גם הקשר שלי עם אמא שלי הוא לא חזק במיוחד. היא בן אדם שמאוד יכול להקשיב, אבל משום מה אני והיא לא מצליחות ליישר קו ולדבר בלי להגיע לוויכוח קולני. זה פשוט לא מסתדר.

חוץ מזה, אני וחברות שלי דווקא בראש די טוב, אנחנו לא מתעניינות במועדונים או בכל מיני ריגושים, אלא סתם ללכת לאכול סושי ביחד או ללכת לבית קפה. הקטע הוא שכל השבוע אנחנו נורא עמוסות ולכל אחת יש את העיסוקים שלה, והזמן היחיד שהן מוכנות לצאת בו זה שישי בערב. עכשיו, זה זמן בעייתי, שכן אין אוטובוסים, אבא שלי ישן בשעה הזאת ואמא שלי "סוג של מסורתית" ולא נוסעת בשבת מאז שסבא שלי נפטר לפני מספר חודשים. כבר נסיתי לדבר איתה על זה, שאולי אפשר מדי פעם שהיא תחרוג מהכללים שהיא הציבה לעצמה ותנסה לבוא לקראתי, אבל כרגע עוד אי אפשר. אני צריכה לתת לה את הזמן שלה.

יש לי הרבה חברות וחברים, אבל אלו שאני בד"כ מסתובבת איתן בשעות הפנאי זו חבורה מאוד מצומצמת. החבורה הזאת של הבנות שלא בדיוק אכפת להן. קצת קשה למצוא מישהי שתתמוך בי ותבין אותי, לא להרבה יש כוח לשיחות תמיכה כבדות והתרפקות.

בכל מקרה, אם כבר הצעתם לי להוציא את זה החוצה, אולי באמת כדאי שאני אדבר על זה.
קרה לא פעם ולא פעמיים שנסיתי להתחיל מחדש וללכת ברחוב כאילו שום דבר לא יכול להרוס אותי יותר, אבל תמיד זה היכה בי שוב, והבנתי שאני עדיין לא מוכנה. כשאני ברחוב אני מרגישה קטנה, חלשה, ושכל רגע מישהו יכול לבוא ולרמוס אותי כאוות נפשו. אני חושבת שאלו גם תסמיני החרדה שלי שמשדרים לגברים שמותר להם לזרוק לי הערות כי אני חלשלושית ופחדנית שלא תגיב בדרך כזו או אחרת, ופשוט תתן להם את התענוג להתעלל לי בנפש כמה שרק ירצו. גם אם זה הדבר הכי קטן, כשצופרים לי נהגי המסחריות ומחייכים, הלב שלי מחסיר פעימה ואני מתחילה לרוץ מהחשש שבאותו הרגע הם יעשו פרסה ויחליטו להתעלל בי עוד קצת.

> בגיל 11 ישבתי עם חברה בגינה מתחת לבית שלי (ממש ממול), מישהו גדול התקרב לכיווננו בהליכה מאוד תוקפנית, הגיע כל כך קרוב אלינו וניסה לאחוז בי, איך שהוא הצלחתי להתעשת ברגע האחרון, להחזיק חזק את היד של חברה שלי ולרוץ משם כמו מטורפת.

> כשהייתי בת 14, חזרתי מחברה, לא שעה כל כך מאוחרת, אבל כבר היה חשוך בחוץ. עברתי ליד מן קיוסק פינתי כזה ומישהו החליט שזה נורא נחמד לקרוא לי לשבת איתו לבירה, להחמיא לי על כמה שאני יפה ובתוך כל משפט להכניס את המילה "בובה". התעלמתי. הגברתי את הקצב של ההליכה שלי והסתובבתי אחורה כל כמה צעדים, ראיתי אותו עומד שם, מסתכל עליי ומחייך. אחרי כמה מטרים שמעתי צעדי ריצה מאחורי, הסתובבתי במהירות, ראיתי אותו רץ מאחורי במהירות מטורפת, לקחו לי שתי שניות להבין מה קורה עד שפשוט רצתי את הריצה של החיים שלי, לא משנה לאן, רק כמה שיותר רחוק.

> אני גרה באזור של מגורים חדשים ועדיין יש בניות בתהליכים שם, וגם פועלי בניין שנהנים להרוס לעוברות ושבות את החיים. אני אחת מהן. אין צורך לפרט.

כמו כן, אני חווה שוביניזם על בסיס יום יומי. אם זה בבית (מבחינה מילולית, לא פיזית) או ברחוב. הערות שהייתי מעדיפה לא לדבר עליהן. כל מיני רגעים שאפילו הביאו אותי לבכי. נסיתי לדבר על זה, עם אמא, אבל שוב, זה לא עבד. אתם מבינים, על פי הטענות של כולם, אני מדמיינת. אני מגזימה. אני מעלילה עלילות. כולם מקסימים, ואני הפרנואידית. ונמאס.

סמל אישי של המשתמש
רעיה.ר
מתנדבת מסל"ן
הודעות: 4
הצטרף: ב' מאי 10, 2010 4:49 pm

Re: בזבוז של זמן

הודעהעל ידי רעיה.ר » ב' פברואר 21, 2011 11:29 pm

שלום,

גם אני חדשה פה ואני מצטרפת לברכות ושמחה שמצאת אותנו.
אני מבינה את ההרגשה שלך, ואת החוויות שעברת...ולצערי בחברה שאנחנו חיים בה היום זה קורה לאחת מתוך כל שלוש נשים בערך. אם החברה הייתה מתייחסת לנתונים האלה ברצינות זה היה אומר שמשהו לא בסדר בחברה, ולכן הרבה יותר קל להאשים את הקורבן.
אני מסכימה עם הנאמר לפני, ולהדחיק אף פעם לא עוזר, כי בסופו של דבר אנחנו נאלצות להתמודד עם השדים שלנו.
אני שמחה ( למרות שהמילה אולי לא מתאימה) שהחלטת כן לשתף אותנו במה שעבר עליך.
מאוד חשוב שתביני שאת לא לבד ויש סיכוי די גדול שחברותיך עברו משהו דומה אבל בוחרות לא להתייחס לזה. וגם התגובות שלך במקרים שתיארתי היו מאוד מאוד אמיצים, אחת התגובות הטבעיות היא לקפוא, ולך זה לא קרה וכן הצלחת לברוח, מאוד חשוב שתדעי שאת מאוד חזקה ואמיצה.
בנוגע להערות של גברים זרים, וכן גם עם זה בבית ...יכול להיות שרבים לא יסכימו אבל לדעתי את צריכה לנסות לבנות חומה וללמוד לא להתייחס למה שיש להם להגיד. זה נשמע שאת בחורה מאוד חכמה, אינטליגנטית ומודעת לעצמך. לכן חשוב שתביני שאת לא אשמה בהערות האלה והדרך הכי טובה להתמודד איתן לטעמי היא להתעלם מהן לחלוטין, הן פשוט לא שוות התייחסות. כמובן שאם זה בבית אולי את כן יכולה להגיד שזה מפריע לך??
יכול להיות שאני לא בכיוון, אבל כנראה שבקרוב תוכלי לנהוג בעצמך ואז תוכלי להיות יותר ספונטניות ולקחת את האוטו מההורים. זהירות זה אף פעם לא דבר, ושאף אחד לא יגיד לך אחרת.

תחזיקי מעמד
רעיה


חזור אל “הטרדה מינית”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 10 אורחים