עמוד 1 מתוך 1

חדשה פה - מגללת את סיפורי האישי.

פורסם: ו' פברואר 15, 2019 8:54 pm
על ידי מחפשת את הדרך
ערב טוב ושבת שלום לכולן,
אני קוראת על הסיורים והכאב העצום ובאמת שקשה לראות כמה מאיתנו עברו תקיפה. כמה הכאב נמשך וההשפעות מלחלות לנפש.
לפעמים אני תוהה מהי הנורמליות. איך היו נראים החיים שלי אם הייתי חיה חיים אחרים. אם התקיפה לא היתה קוראת.
איך מרגישים אנשים שלמים ללא השבר הארור.
את הסיפור שלי סיפרתי לפני שבועיים לראשונה בחדר הטיפולים ולאחר מכן לאמא שלי.
אני בת 34 היום... עברו 14 שנה בערך.
והכאב המודחק המשיך לנהל וללוות את חיי. ניסיתי להיות רגילה. להילחם. להגיד שהכל בסדר. לשקר לעצמי. לשקר לעולם. להיו חזקה. להתמודד אבל זה הצליח.
מחלחלת בי ההבנה שאני צריכה להכיר בפגיעה. לעבד אותה. לחפש מרפא. לחפש תקווה. אנשים טובים. רגישים.
לאהוב. להיות אהובה.
הייתי בת 11 בערך אבל זה התחיל לפני.
באותה תקופה התחילה העונה של ה-פוגים. קרטון נייר עגול , שמנסים להפוך במכה של עיגול מתכתי. משחק מטופש.
אהבתי את זה והייתי גרועה בזה.
גדלתי במשפחה דיי גדולה. היו לי הרבה בני דודים קרובים שהיו נפגשים תדיר.
היינו משחקים בזה.
לאמא שלי יש אחות שגרה במרחק 5 דקות הליכה. ושניים מהילדים שלה קרובים לגילי והיינו נגשים הרבה.
בת דודה שלי שצעירה ממני בשנתיים ובן דוד שלי שגדול ממני בחמש שנים.
היינו נפגשים יחד עם חברים נוספים מהיישוב או עם בני דודים נוספים. ולפעמים גם לא, רק אחד על אחד.
זה התחיל בהזדמנויות שבהן לא היו עיניים נוספות בוחנות , אפילו כמה דקות לבד.
הייתי בת 10. הוא היה מבקש ממני נשיקה בלחי בתמורה לפוגים. הרגשתי שזה מוזר ועשיתי את זה.
בהזדמנות הבאה שהיינו לבד הוא ביקש ממני נשיקה על הפה. זה הגעיל אותי. פחדתי להגיד לא.
בהזדמנות הבאה זה קרה שוב שהוא ביקש את הנשיקה על הפה. זה עורר בי גועל ודחייה ופחד נוראי אמרתי לא. הוא כיבד את זה. חשבתי שזה נפסק.
אני לא הבנתי מה קרה. להסביר לעצמי. להסביר לאחרים. פחדתי לדבר על זה.
בפעם אחרת הייתי אצלהם בבית (הבית של דודה שלי).
בת דודה שלי הייתה בחדר סמוך. עם חברה.
שיחקנו בפוגים האלה שוב. הוא שוב ביקש את אותה נשיקה שהגעילה אותי להחריד.
אמרתי שאני לא רוצה. הוא אמר טוב בסדר. אז תשכבי על המיטה עם ידיים פתוחות.
אני לא הבנתי מה זה מין. לא הבנתי לאן הוא מכוון .
לא הבנתי מה הוא רוצה ונשכבתי על המיטה. הוא נשכב אליי והתחיל לאונן.
ניסיתי לצעוק. יצא לי מהפה קול חלש. לא הצלחתי לצעוק. ניסיתי להדוף אותו. הוא היה חזק ולא היה בי כוחות. הייתי חלשה.
אחרי כמה דקות שהיו שקולות לגיהינום של פחד ואימה אבא שלו נכנס. הוא קם. אני ברחתי בריצה הביתה.

את כל האירוע המוח שלי ניתק. קוראים לזה דיסאוסציה. שכחתי הכל. חייתי חיים של התקפי זעם ודיכאון.
משפחה שמאשימה אותי בהתקפי זעם והדיכאונות במקום לטפל. במקום לברר.
"זה האופי שלה" . אף אחד לא חשב לברר מה קורה שם מתחת.
נזכרתי בזה בפלשבק אחד וברור לפני חמש שנים. ולאט לאט התגבש זיכרון שלם ברור מגובש.
אספתי את האומץ להכיר בזה לפני שבועיים.
פתאום אני כועסת , עצובה, מבולבלת.
גם על המשפחה שהייתה צריכה להיות שם ולבדוק מה איתי.
גם על עליו. גם על העולם שבנוי בצורה כל כך מסריחה.
אני נעה מהקצה של להכיר בזה לרצון להתכחש לזה.

ובין לבין חוויתי אין סוף פגיעות, גם מיניות, אבל גם לא וניצול של החולשות שלי.
אבל גם פגשתי אנשים טובים.
במערכות יחסים עם גברים כשלתי. בבחירה. בהתנהלות. בהשלכה של הטראומה.
אין לי מושג איך ולאן להמשיך מפה.
אני רוצה להציל את החיים שלי.
להיות בריאה.

לאן ממשיכה מפה הדרך ?

Re: חדשה פה - מגללת את סיפורי האישי.

פורסם: ש' פברואר 16, 2019 3:13 pm
על ידי אמה
מחפשת את הדרך כתב:לאן ממשיכה מפה הדרך ?

הלוואי והייתה תשובה ברורה -
כל שאני יודעת לומר לך זה שהדרך צריכה להיות לך טובה.. חפשי כל מה שעושה לך טוב ותעשי את זה כמה שיותר.
תני לעצמך את הטוב שמגיע לך! :flowers: