שלום לכולם

עברת תקיפה מינית כלשהי? לא עברת תקיפה מינית אבל את/ה מרגיש/ה רצון לעזור? את/ה מוזמנ/ת להצטרף למשפחה גדולה וחמה. הפורום הזה נועד לספק תמיכה על כל מאפייניה: אווירה של בית חם, הקשבה, עזרה, הזדהות, רגישות, תחושת ביטחון, הבנה והרבה מאוד אהבה. אנו רוצים להעניק מקום בטוח לפריקת כל הרגשות ולדבר על הדברים הקשים באמת מבלי לחשוש.

המנהלים: אורית, מיכלל

ללא שם
משתמש פעיל
הודעות: 211
הצטרף: ו' נובמבר 14, 2008 11:33 pm

שלום לכולם

הודעהעל ידי ללא שם » ו' נובמבר 14, 2008 11:49 pm

אני חדשה פה. רציתי לשתף מישהו שבאמת הנושא הזה קרוב אליו ואולי גם לדעת מה דעתכן על מה שעובר עליי...
אז אני אתחיל בזה שעברתי חיים באמת קשים מאד, מהרבה בחינות.... היום אני בת 24, למרות שמרגישה ללא גיל..
בזמן האחרון התחילו לעלות לי כל מיני תחושות ופחדים קשים ותמונות כנראה של אירוע שקרה לי מאד ממזמן... אני פוחדת לדעת מה קרה לי שם
אבל קרה מצב שזה פשוט כמעט כל מה שאני חושבת עליו ולא מבינה מה קרה לי..... . כמעט בטוח שזה לא דימיון, חשוב לי עוד להגיד שחייתי סביב משפחה שלא דיברה על כלום ואף אחד לא התעניין בכלל לגבי מצבי הנפשי והייתה הזנחה רגשית קשה, חוסר חיבה וכו....
אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי חדש וגם בטיפול פסיכיאטרי... קשה לי לקבל את החיים שעברו עליי כי זה כל כך לא מגיע לי ולא לאף אחת!!
אני לא יודעת מה לעשות עם המחשבות האלה...
אני סובלת מחרדות קשות ומדכאון, בלבול ודיסוציאציה וכל ניתוק אפשרי שיש ובצורה חמורה! וזה לא מפסיק... זה כבר כמה שנים ככה. :(
אני מרגישה שאני לא יודעת מי אני וכאילו כל ה"אישיות"-שבאמת אי אפשר לקרוא לזה אישיות קרסה וממשיכה לקרוס לי ואין דבר לעשות עם זה...
אני כותבת כאן כי זה לצערי נראה לי הפורום המתאים למקרה הזה :( ואני לא מקבלת את כל מה שקרה לי ולא את זה שהמשפחה שלי "לא ראתה" כלום ונתנה לי להמשיך ככה כשאיבדתי את עצמי ועברו כל כך הרבה שנים... :( ושאני חיה דבר שלא אמורה לחיות אותו ואני יודעת את זה.. שלקחו לי את עצמי עוד לפני שידעתי מה זה להיות בן אדם בכלל .
ממש ממש קשה לי, מעבר לכל התחושות הנוראיות האלה. אני מרגישה שאני לא בן אדם ונמצאת כבר הרבה מאד זמן בטיפולים שלא ממש עוזרים לי...
באמת שאין לי כוח יותר והניתוק הזה משגע אותי כבר לגמרי......
זהו. זה בינתיים. אם למישהי יש משהו לומר לאחר שכתבתי כאן אני באמת אשמח לשמוע מה דעתכם...

תודה ושבת שלום לכולם.
איך תצליחי לשנות
את עצמך
לכסות
בקולות אחרים
כאילו אין איזה דבר
שאת רוצה.

את יודעת זה מזמן
כשהיית ילדה שיחקת
אחת
שלא צריכה
ולא אכפת לה
מאף אחד!

את רוצה
לשיר את השיר שיביא לך אהבה
להלחם
במה שמפחיד אותך
תהיי חזקה
לבטא
את השמחה שבך שנדחקה..
לא תפסיקי לקוות

ללא שם
משתמש פעיל
הודעות: 211
הצטרף: ו' נובמבר 14, 2008 11:33 pm

Re:חשוב מאד!!!-למעלה יתכן שזה טריגר..

הודעהעל ידי ללא שם » ש' נובמבר 15, 2008 12:16 am

רק עכשיו קראתי את החוקים.. .
איך תצליחי לשנות
את עצמך
לכסות
בקולות אחרים
כאילו אין איזה דבר
שאת רוצה.

את יודעת זה מזמן
כשהיית ילדה שיחקת
אחת
שלא צריכה
ולא אכפת לה
מאף אחד!

את רוצה
לשיר את השיר שיביא לך אהבה
להלחם
במה שמפחיד אותך
תהיי חזקה
לבטא
את השמחה שבך שנדחקה..
לא תפסיקי לקוות

סמל אישי של המשתמש
מיני מאוס
משתמש פעיל
הודעות: 826
הצטרף: ש' אפריל 05, 2008 3:06 pm

Re: שלום לכולם

הודעהעל ידי מיני מאוס » ש' נובמבר 15, 2008 9:44 am

היי,
גם אני עברתי חיים קשים. ההורים שלי מסרו אותי, אחרי כמה שנים טובות לקחו אותי מהמשפחה הכי נפלאה בעולם חזרה אליהם, ניתקו אותי מהמשפחה הזאת ועלו על מטוס לכאן. וכאן חיכה לי אבא אלכוהוליסט שהתעלל בי נפשית בלי הפסקה כולל איומים מדי יום ברצח, הוא משש היה מכוון אקדח טעון לראש שלי ואז פורק אותו והולך לעבודה כל יום ואמא שלי ידעה ושתקה וגם כשאמרתי שאני אעזוב את הביתה זה לא הזיז לה וגם כשעמדתי להתאבד היא לא עשתה כלום. הייתי ילדה קטנה בתוך עולם שהיה גדול עליה פי כמה וכמה ושרדתי. פשוט ככה, שרדתי כנגד כל הסיכויים. ואז נכנסה לחיי הפרעת אכילה ולקחה לי את שלוות הנפש המעטה שנותרה לי אחרי שהוא עזב את הבית. היום אני מבינה שמדובר בדרכי להתנתק רגשית ולא להתמודד עם מה שמציף אותי והידיים שלי עד היום מלאות בפצעים כי רק כשאני מכאיבה עד זוב דם אני מרגישה משו...קצת.ואני חולה בכמה מחלות כרוניות קשות בעקבות מתח נפשי. ולא,אין לסיפור שלי סוף טוב. אני הכרתי בחור שהיה הראשון שלי בהכל: הנשיקה הראשונה שלי, הפעם הראשונה שלי והאונס הראשון שלי... ולא היחיד. ואני התנתקתי מהעולם,הפכתי לצל של אדם, חיה ולא חיה. עושה מה שאני חייבת כדי לסגור עוד יום וזהו, בלי חברות, בלי משפחה תומכת, לגמרי לבד.אני מרגישה כמוך, שלקחו לי אותי עוד לפני שהייתה לי הזדמנות להיות אני.
אבל את יודעת מה? יחד עם זאת אני לא מוכנה להיכנע, לא מוכנה לוותר. כל העולם וויתר עלי,אז אני-אני עצמי אוותר עלי ואצדיק את הוויתור שלהם? לא. אני לא אוותר. אני אלחם על היום הזה שבו אני אוכל סוף סוף לטעום מהאושר האמיתי.
אל תוותרי יקירתי, האחזי בתקווה בציפורניים ובשיניים,אל תתני לתקוווה לחמוק כי היא כל מה שיש לנו. תילחמי על עצמך את המלחמות שאיש לא נלחם עליך! החיים למרות שזה לא נראה כך כרגע מלאים בטוב- טוב שעדיין לא הזדמן לך לפגוש עדיין אבל את עוד תפגשי.אנחנו נופלים חזק ובכל פעם קמים חזקים יותר ונחושים יותר לבנות ולשקם את מה שאחרים הרסו לנו.
לגבי הטיפולים,אולי כדי שתחליפי מטפלים. אני מאמינה שלטיפול יש הרבה יעילות עם סומכים על המטפל ומרגישים איתו לגמרי בנוח.

אוהבת המון
וכאן את לא לבד.
שולחת לך חיבוק ענק.

הכינה נחמה
משתמש פעיל
הודעות: 287
הצטרף: ב' ספטמבר 01, 2008 8:15 pm

Re: שלום לכולם

הודעהעל ידי הכינה נחמה » ש' נובמבר 15, 2008 1:42 pm

היי יקירה, ברוכה הבאה!

גם אני עברתי תקופה של שנתיים של ניתוק מוחלט, באמת הרגשתי כמו שאת מתארת בלי אישיות, בלי שום דבר... אני יכולה להגיד לך שעם כל הקושי, הדבר שאת באמת צריכה לעשות זה להתגבר על הפחדים, ולהסתכל עמוק לתוך הזיכרון ולדעת מה קרה שם... לדעת מה קרה לך ומה עברת זה שלב ראשון בלהתגבר, וכולנו כאן איתך כדי שתוכלי לעבור את זה...
מה לעשות, משפחה לא בוחרים וצריך להתמודד עם מה שיש, אבל החיים שלך הם שלך, ובחירה שלך היא מה לעשות איתם כרגע... את יכולה לנסות להחליף איש מקצוע ולפנות למטפל\ת אחר\ת, לפעמים לא מסתדרים עם מי שיש [ואותם דווקא כן אפשר לבחור;)]... זה יכול לעזור לך לפתוח את רגשותייך והחוויות שעברו עלייך ולהתמודד עם מה שקרה...
האמת שגם לי הייתה תקופה כזו, עלו לי כל מיני תמונות, הייתי בטוחה שאבא שלי היה נוגע בי כשהייתי קטנה... הלכתי לפסיכולוגית שזימנה גם את אמא שלי לשיחה, ובסוף כל הזכרונות העמומים התבהרו ומסתבר שזה בכלל לא מה שחשבתי:) יכול להיות גם שתזכרי במקרה כואב, אבל לפחות כדשדעי מה זה, יהיו לך דרכים להתמודד, לא?
אני גם יכולה להגיד לך עצה אישית ממני, לגבי התקופה שאני הרגשתי כמוך... השיטה הכי טובה היא פשוט לזרוק מחייך כל מה או מי שעושה לך רע... לנתק את עצמך מהדברים הכואבים והפוגעים... זה יתחיל בתחושת ריקנות ולא יהיה מה שימלא לך את החלל החסר, אך במהרה תחפשי מה לעשות ותמצאי דברים שיעשו לך הרגשה טובה:) תנסי:)

כמובן שאת מוזמנת לכאן תמיד, לספר חוויות, טובות ורעות, ולחלוק את מחשבותייך...

איתך בכל ליבי!
לדבר, לא לשתוק
לקבל את המר כמתוק
לנשק את לחייך
ולשתות עוד כוסית, ולחייך
ולשקוע, לא לשמוע
ולחיות בשלום עם עצמי
ולסלוח, גם בכוח
אם לא לי אז למי?

ללא שם
משתמש פעיל
הודעות: 211
הצטרף: ו' נובמבר 14, 2008 11:33 pm

Re: סבוש היקרה..

הודעהעל ידי ללא שם » ש' נובמבר 15, 2008 2:11 pm

קראתי את הודעתך, כאב לי מאד לשמוע את סיפור החיים שלך... עד עכשיו העיניים שלי דומעות, ובאמת בכיתי.. גם מתוך הזדהות של תחושת ההזנחה הקשה הזאת שלא הייתה באפשרותינו למנוע.. על כמה שאנחנו רוצות ומקוות שיום אחד נצליח לגבור על מה שקרה, הרצון שלנו למרות הכל לחיות את החיים האלה, שאנחנו יודעות עמוק בפנים שמגיע לנו ונועדו לזה!... למרות כל הכאב הזה שזה השאיר בנו. אני רוצה להגיד לך, אפילו שזאת התכתבותינו הראשונה אבל זה שאת מצליחה להפתח ככה ולספר, זה שאת לוחמת כל כך חזקה, אני גאה בך באמת בצורה יוצאת דופן... על כך אני מרגישה גם את ההחמצה הכואבת לחיים טובים שיכולנו לעבור, כי באנו לעולם כאלה טהורות.. כאלה בסדר, ולא היינו צריכות להקלע לדברים הכואבים האלה! אבל לא יכולנו למנוע את זה ואין מה לעשות.... זה מה שקרה.
אחרי שקראתי את מה שכתבת לי, הרגשתי צורך וגם זה עודד אותי אפשר לומר לכתוב גם את סיפור החיים שלי עד כמה שאוכל... אפילו שכרגע אני מנותקת נורא וממש ממש לא מרגישה קשורה למציאות וכו... ומרגישה שהידיים שלי מקלידות אוטומטית (ולפחות זה קיים) אולי גם בגלל זה יהיה לי "קל" יותר לספר...
אני אתחיל באמת די מהתחלה: בזה שבאתי לעולם בתור ילדה מלאת שמחת חיים, ממש הגעתי עם בסיס שאפשר לבנות חיים מלאים ומאושרים ,באמת שבאתי עם כל האנרגיות לחוות את החיים האלה הכי טוב. אהבתי את הטבע, אהבתי את הדברים היפים והאמיתיים בחיים..
עד שהבנתי שאני צריכה לשייך את עצמי למשפחה שנולדתי אליה, משם נראה לי שכל הסיפור הזה מתחיל, מהמשפחה.
בבית שגדלתי בו אמא שלי לא ידעה להראות אהבה... לא חיבקה ולא נישקה אף פעם... לא דיברה איתי על שום דבר.. מה אני מרגישה מה אני אוהבת ומה לא... היו לה (ועד היום)-מסרים כפולים שערערו לי עוד יותר את ההרגשות שלי לגבי דברים ואת האמונה שאמורה להיות על דברים שרואים וכו...
גדלתי עם אמא חרדתית בכל דבר אפשרי, היא ממש החדירה בי פחד מכל דבר בעולם הזה, הייתה בדעה הזויה שכל עוד אני אוכלת בסדר אז הכל בסדר... כלומר התייחסה רק לצד הגופני וההשרדות הפיזית ולא הנפשית . בשבילה כאילו אין בכלל נפש... .
היא לא נתנה לי לבחור שום דבר, היא תמיד החליטה בשבילי, נדבקה אלי כאילו לא נפרדנו בלידה ואנחנו עדיין קשורות בחבל הטבור.......
היא החליטה לי על הכל. היא גם הייתה טיפוס עצבני והיו הרבה עצבים ומריבות בבית...
הגורל הנורא ביותר שלא יכולתי לחלום עליו אפילו היה שבדיוק זמן קצר אחרי שנולדתי אבא שלי נכנס למצב נפשי לא טוב. ואני, לאחר 4 אחיות גדולות, חוויתי את זה כמובן הכי קשה וגדלתי אל האווירה המדכאת בבית, חוסר היחס, המריבות והעצבים,החוסר יציבות בכל דבר אפשרי והתחושה שליוותה אותי שאני בעצם לא קיימת. ככה אני מרגישה. ככה אני מרגישה גם עד היום לגבי עצמי.
בכל אופן עד כמה שידוע לי (ואני קצת זוכרת) זה שאבא שלי (כשהיה עוד בסדר) בעצם החזיק את המשפחה , אני מאמינה שאמא שלי לבד לא הייתה מסוגלת להחזיק שום דבר וזה בעצם הוכח במקרה שלי, כשאבא שלי לא נכח שם.
בין המשפחות של ההורים היה סכסוך קשה מאד עד מטורף לחלוטין... הם תמיד הסיטו אותו נגד אמא שלי והמשפחה... בערך כשהייתי בת 8 אבא שלי עזב את הבית (אני לא זוכרת את התקופה הזאת), ויצא עם מישהי אחרת. אני חייתי בתוך המערבולת הלא ברורה הזאת ורק עד לא מזמן הבנתי שהוא רצה בשישי שבת "לקחת אותי" (ולפי הגרסה של המשפחה אני גם רציתי ללכת.),היינו נוסעים לבית של אמא שלו שזאת בעצם משפחה באמת לא שפויה, משפחה שבאמת מסוגלת להכל אם היא רוצה ולא חושבת על האחר.... .
אני לא יודעת מה עשיתי שם, אבל השכנים אמרו לסבתא שמצד האמא שהייתי יושבת יחפה על המדרכה ושלא היה לי מה לעשות...היו גם פעמים שהייתי רעבה ולא נתנו לי לאכול וכל מני דברים כאלה.. אני לא יודעת מה עבר עלי וזה באמת דבר שקשה לי... שעברתי חוויות קשות ואני לא זוכרת אבל הן עדיין איתי.. אני לא מבינה איך ולמה אמא שלי שלחה אותי לשם! לא יודעת...
אבא שלי נראה שבכלל לא ישן שם אצל הסבתא, אלא אצל החברה שלו... ואני נשארתי שם לבד. זה כנראה היה איזה משחק בין ההורים שמישהו היה צריך לשלם עליו וזאת הייתי אני.
עד לא מזמן התחילו לי זכרונות כנראה מהתקופה ההיא,, זכרונות שכנראה קרה שם משהו קשה עם מישהו מהמשפחה ואני לא מתפלאה כי הייתי שם הכי מוזנחת בעולם. אבל אני עדיין בכלל לא יודעת... לאחר 8 חודשים בערך, אבא שלי חזר הביתה.
(אני אנסה לקצר כי זה כבר ארוך),,
בעצם אבא שלי נפל כלכלית ואז הסיפור נהפך לחמור מאוד.... אז התחילו אשפוזים פסיכיאטריים ואז בכלל לא הייתי קיימת בבית ואף אחד לא שמר עלי למרות המשפחה הגדולה שהייתה
בגיל 18 אבא שלי נפטר ומאז המצב שלי החמיר ממש.. אז התחילו לי התקפי חרדה ומצבים לא ברורים וקשים.... נראה שהנפש שלי כבר איבדה כל יכולת להחזיק את עצמה...
היום כמו שכתבתי אני נמצאת בניתוק באמת חמור, מבולבלת ולא יודעת מי אני ומה קורה.... אני אפילו מנותקת מהידיעה של הקושי ככה שאני חווה פשוט את הסיוט המתמשך הזה ולא יודעת מתי זה יגמר ואם יגמר כבר....
אני נלחמת. באמת שנלחמת. אבל כמה עוד אני יכולה??
הטיפול שהתחלתי אמור לעזור לי ואני מרגישה שאני צריכה להמשיך אותו... הוא נקרא DBT ועד כמה שאמרו לי, זה הטיפול שאמור לעזור במקרה כמו שלי. הבעיה היא שכשיש החמרה במצב אני גם לא יודעת ממה... זה עוד דבר שמקה עלי כמובן לבנות דרך יציבה וברורה עד כמה שניתן.
זהו בינתיים...
אני שולחת לך גם מכאן חיבוק ענק, אני באמת מאמינה בך, ומקווה שהתקווה שלנו שגם אם לפעמים נעלמת כלא הייתה תגבר ותוביל אותנו לחוות את הדברים הנכונים שמגיעים לנו באמת!
תהיי חזקה!
שלך,
איך תצליחי לשנות
את עצמך
לכסות
בקולות אחרים
כאילו אין איזה דבר
שאת רוצה.

את יודעת זה מזמן
כשהיית ילדה שיחקת
אחת
שלא צריכה
ולא אכפת לה
מאף אחד!

את רוצה
לשיר את השיר שיביא לך אהבה
להלחם
במה שמפחיד אותך
תהיי חזקה
לבטא
את השמחה שבך שנדחקה..
לא תפסיקי לקוות

סמל אישי של המשתמש
מיני מאוס
משתמש פעיל
הודעות: 826
הצטרף: ש' אפריל 05, 2008 3:06 pm

Re: שלום לכולם

הודעהעל ידי מיני מאוס » ש' נובמבר 15, 2008 4:49 pm

ללא שם,יקירתי,
לך בעיניי יש שם ולמרות שאני רואה אותך רק דרך המסך ודרך המילים שלך אני רואה את הנפש העדינה שלך שנפצעה קשות.
נורא עצוב לי לקרוא את הסיפור שלך מצד אחד ומצד שני משמח שהצלחת לשתף קצת. זה חשוב כל כך! זה כמו אוויר לנשמה לשחרר טיפונת
החוצה את מה שכל כך מעיק מבפנים!
יקירתי,אני הכי מבינה אותך בעולם. אני שחזרתי למשפחה הביולוגית שלי בגיל 8 הרגשתי הכי אבודה בעולם,לא ידעתי איך לעכל את זה, בכיתי ימים שלמים
וכשאמא שלי הייתה שואלת למה אני בוכה והייתי עונה לה שאני רוצה הביתה היא התעלמה. היא עד היום,אחרי 14 שנה לא יודעת מי אותה הילדה שחזרה
אליה.אין לה מושג מי אני, מה אני אוהבת, מה לא, מה הצבע האהוב עלי אפילו... והיא לא מתחרטת שהיא מסרה אותי. להיפך, מבחינתה חבל שלקחו אותי חזרה.
היא הייתה מכה אותי עם כל מה שהיה בא ליד רק כדי להשתיק אותי כשהיה לי מה להגיד על אבא שלי, האדם הזה עשה הכל כדי שאני פשוט אתאבד ואעלם,הכל חוץ
מגילוי עריות ותודה לאל על כך!
לא התכוונתי לגרום לך לבכות כשכתבתי את הסיפור שלי ואני מצטערת על הדמעות שלך כי הן יקרות מפז... ואני יודעת שאיש לא העניק להן ערך,אבל אני בכנות מאחלת לך
שלא תבכי עוד לעולם. עד ליום הזה,ללא הדמעות ושטוף החום והשמש יש דרך ארוכה ואנחנו שחווינו חיים לא פשוטים יודעות את זה,אבל היום הזה קיים והוא מחכה לך.
תמיד כאב לי כאב גדול ועצום על התעללות,כל התעללות שהיא, בילדים. זה לא מגיע לאף ילד בעולם! ואני רק רוצה לחבק אותך חיבוק ענק וחם ואוהב ומקשיב דרך המסך ולהעביר
מעט מהחום הזה והאהבה הזאת לאותה הילדה הקטנה שעדיין כה כואבת בתוכך וכה צמאה לאהבה.
כל הכבוד לך על זה שכתבת, באמת!
אני איתך ואם את צריכה מישהו לדבר איתו,את מוזמנת להמשיך ולכתוב. כאן תמצאי המון תמיכה מהבנות הנפלאות שבפורום וגם ממני.
הכי חשוב שתביני ותפנימי שאת לא לבד,אולי לראשונה בחייך,את לא לבד. אני איתך ואני מבינה לליבך כפי שאת אפילו לא מתארת לעצמך!
וזה נכון שאי אפשר להיות תמיד חזקים ומותר להישבר מדי פעם, מה שאסור זה לוותר כי החיים זו הזדמנות חד פעמית שאנחנו מקבלים להגיע אל האושר
ולמרות שמי שהעניק לך את החיים לא ראוי לזכות זו, את ראויה לאושר. היית ותישארי ראויה.

סמל אישי של המשתמש
עדי
מתנדבת מסל"ן
הודעות: 260
הצטרף: ה' נובמבר 06, 2008 3:15 pm

Re: שלום לכולם

הודעהעל ידי עדי » א' נובמבר 16, 2008 9:38 am

ללא שם שלום לך,
קודם כל הרשי לי להגיד ברוכה הבאה ל"שוברות שתיקה"....
אני מלאה הערכה לאומץ שאת מפגינה בכך שאת מתחילה להתחבר ולהתמודד עם חייך...זה לא מובן מאליו.
כמו שכתבת את מנותקת, דיסוציאטיבית ונראה שאת בקיאה במושגים המקצועיים. אין לי ספק שזו מציאות לא קלה ולא פשוטה להיתמודדות.
מצב זה שבו הגוף שלך כנראה זוכר דברים אך הראש שלך מתקשה, זהו מצב שאנו מכירים והרבה פעמים זו תחילתה של התמודדדות ודרך לא פשוטה...
הגעת למקום הנכון, כאן את יכולה לשמוע, לכתוב ובעיקר לא להרגיש שאת לבד...
שלך,

הדס
עדי עטיה
עובדת סוציאלית, רכזת מחלקת סיוע
מסל"ן

ללא שם
משתמש פעיל
הודעות: 211
הצטרף: ו' נובמבר 14, 2008 11:33 pm

Re: שלום לכולם

הודעהעל ידי ללא שם » ד' נובמבר 19, 2008 4:20 pm

היי הדס ותודה על קבלת הפנים והעידוד :?
אני כבר יודעת לא מעט מושגים שקיימים, לצערי. אני פשוט קראתי הרבה על הנושאים האלה.. וגם בגלל שהתשובות של הרופאים לא באמת סיפקו אותי כי זה אף פעם לא הייתה אבחנה ברורה. מאד קשה לי עם הניתוק הזה, אני חושבת שזאת מילה שמאד לא מבטאת נכון את התחושות הקשות שעוברות עליי. זה דבר קשה ביותר לעבור ואני חווה אותו בצורה מאוד קשה... וזה לא נגמר. אני באמת די מקווה שמשהו בי זוכר (כמה שזה נשמע לא מובן) כי אני רוצה לדעת יום אחד... אני מעדיפה לדעת מאשר לחוות סימפטומים כל כך כל כך קשים כל הזמן בלי הפסק, ולא לדעת מה המקור שלהן
כמו שכתבתי, אני עברתי חיים לא קלים בכל מקרה, אבל בטח היה מקרה אחד (שבימים האחרונים משום מה יוצא לי לחשוב עליו פחות) שקרה ובגלל זה הגעתי לפורום הזה. באמת שאני נורא מבולבלת וגם בגלל זה אני מתקשה לזכור הרבה דברים שקרו... אבל בטח ובטח שחווה אותם על בשרי יום יום! בלי שאהיה מודעת.
:(
איך תצליחי לשנות
את עצמך
לכסות
בקולות אחרים
כאילו אין איזה דבר
שאת רוצה.

את יודעת זה מזמן
כשהיית ילדה שיחקת
אחת
שלא צריכה
ולא אכפת לה
מאף אחד!

את רוצה
לשיר את השיר שיביא לך אהבה
להלחם
במה שמפחיד אותך
תהיי חזקה
לבטא
את השמחה שבך שנדחקה..
לא תפסיקי לקוות

סמל אישי של המשתמש
מעיין
משתמש פעיל
הודעות: 409
הצטרף: ב' אוקטובר 15, 2007 9:26 pm

Re: שלום לכולם

הודעהעל ידי מעיין » ד' נובמבר 19, 2008 8:07 pm

היי לך,
ברוכה הבאה :)
אני יכולה לחוש את כאבך מבעד למילים, וגאה בך שמצאת את הכוח
לכתוב ולשתף אותנו.
מחבקת אותך חזק יקירתי!!
מעיין.
האדם דומה לציפור.
בכוחה של ציפור
לדאות מעלה מעלה,
אבל בתנאי שתניע את כנפיה ללא הרף.
אם תפסיק מעופה לרגע,
הרי היא צונחת ונופלת.


חזור אל “תקיפה מינית”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Google [Bot] ו־ 75 אורחים