ד"ר א'

עברת הטרדה מינית ואת/ה לא יודע/ת מה לעשות? קשה לך לספר לאנשים הקרובים אליך וזה עדיין תקוע כמו עצם בגרון? כאן תוכל/י לשתף ולחשוף ללא חשש שבהזדהות ולקבל את מלוא התמיכה, ההבנה והעזרה.

המנהלים: אורית, מיכלל

לימונדה
הודעות: 9
הצטרף: ד' ספטמבר 26, 2018 8:59 am

ד"ר א'

הודעהעל ידי לימונדה » ש' אפריל 04, 2020 6:15 am

שמי מאיה לרנר. אני מידענית בעלת תואר שני בלימודי מידע מאוניברסיטת בר-אילן (בהצטיינות) ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב. ומתמודדת נפש. חליתי בגיל 27 במאניה דיפרסיה, ואני פונה כאן בשני עניינים:

הראשון, הטרדה מינית, התרחש במהלך אשפוז במחלקה הפתוחה (דאז בראשות ד"ר פ) במרכז לבריאות הנפש לב השרון. בזמן זה הוטרדתי מינית על ידי הפסיכיאטר, ד"ר א, באותה עת סטאז'ר במחלקה זו. עיקר ההטרדה היה מילולי ונפשי. פעמים רבות נאמר לי על-ידי ד"ר א שהוא "אוהב" אותי, "מאוהב" בי וכדומה. לרוב בנוכחות אנשי צוות נוספים, כולל ד"ר סיפריס ועוד מטפלים. פסיכולוגית מתמחה בשם יעל שהשתתפה ב"שיחות" האלו תרגמה זאת, לדבריה, כ"קאונטר-טרנספרנס", גם כשהתחננתי שוב ושוב שיפסיק ואמרתי שהוא "מציק" לי. נדמה כי ההסבר הזה התקבל בהבנה גם על ידי יתר הנוכחים. בין היתר, דאג לשקר לי לגבי הסטטוס המשפחתי שלו, למשל אמר ש"היתה לי חברה אבל נפרדתי ממנה", כאשר בפועל היה נשוי ואב לתינוקת. הרבה בהערות בעלות אופי ארוטי (לדוגמה, טען שהיה רוצה לעשות אתי ילדים, רק בלי החלק של הילדים), והתבדחויות על חשבוני עם העמיתים (למה את לא נרשמת ללימודי רפואה? השבתי שלא כל האנשים רוצים להיות רופאים). כמו כן, היה מגיע להציץ עליי בחדרי, פעמים רבות בכל יום, כמו סטוקר. ולבסוף, ניסה לחבקני כשפגש אותי ביחידות בחצר (למה את הפסיכולוגית ת את כן מחבקת)?

רק לאחר כחודשיים נענתה ראש המחלקה להפצרותיי, והעבירה אותי לסטאז'רית אישה, חדשה במחלקה זו, ד"ר ד. בהיעדרה של הפסיכולוגית שלי, ת, למעלה משבועיים מפאת מחלה, בחרתי לפתוח צוהר ללבי בפני המתמחה החדשה, וכשזו שימשה "רופאה תורנית" סיפרתי לה שיש לי רגשות כלפי מטופל אחר במחלקה שאינו נעתר לי, וציינתי ש"בא לי למות". כך, תוך מספר שעות, באישון לילה, הוצא כלפיי "צו אשפוז". עם בוקר הועברתי בכוח למחלקה הסגורה. את מה שהיה שם אין לתאר, אלא שכל חיי נחצים מאז בעיני רוחי, למה שחל לפני ואחרי.

השני, קשירה אלימה, קרה במחלקה סגורה אחרת, כעבור כעשור, ב"שלוותה". באתי לאשפוז במחלקה הפתוחה ג' בערב, וסירבתי ללבוש פיג'מה. כשקמתי בבוקר השבתי לראש המחלקה, שאלבש אותה כשאצא מהשירותים. בעודי עושה צרכים, הדלת נפרצה מבחוץ וחבורת בריונים לפתה אותי בעודי זועקת, וגררה אותי אל המחלקה הסגורה (א'), אז בניהולו של ד"ר ג. קשרו אותי בידיים וברגליים בתנוחה מכאיבה לכתפיים. צעקתי לעזרה, כשנכנסו ונתנו לי זריקה שגורמת לעוויתות. החזיקו בי יום שלם, ללא שתייה ומזון. מדי פעם מטופלים הסתכלו בי מבעד לחלון הדלת הסגורה, ושוחחו אתי. ביקשתי ללכת לשירותים, ובלית ברירה השתנתי לבסוף על עצמי. חלון החדר נותר פתוח, חורף וקר. בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הגיעו כתריסר "מטפלים", והקיפו את המיטה בה הייתי קשורה. לפתע שחררו לי את הקשירה רק מהרגליים. פשוט שכבתי שם כשהפשיטו אותי ממכנסיי הפיג'מה הרטובים. נותרתי בתחתוניי. אמרתי בקול הכי שקט שיכולתי לגייס: תשחררו אותי. משום מה נענתה ד"ר לוי לבקשתי ונתנה הוראה לשחרר אותי באותו רגע מכל כבליי. השאירו אותי באשפוז בכפייה כחודש.

זאת, אף שהייתי בשנה האחרונה ללימודי התואר השני ונכנסתי לתקופת מבחנים קריטית. ניכר שרוב אנשי הצוות שהקיפו אותי בכל שעות היום, לא האמינו לי שאני סטודנטית בכלל, משל המצאתי שאני המשיח לכל הפחות. רוב הזמן שהיתי בחדר הבידוד והטלפון שלי היה מוחרם, ובין כה התקציב שלי לא התיר לי להחזיק סמארטפון, כך שכמעט ולא ניתנה לי גישה למחשב ובמיוחד לאינטרנט (בכלל זה מאגרי מידע נחוצים). מירב הגישה של לאינטרנט הסתכמה בדקות מועטות ובודדות בחדר הריפוי ועיסוק. בזכות התושייה שגיליתי בכל שנייה ורגע בהם הצלחתי למצוא דרך למחשב, הצלחתי לסיים את התואר השני.

כיום, אני מוצאת עצמי בלב מגפת הקורונה, לאחר הפלה "טבעית", שמסכמת עבורי ארבע שנים של טיפולי פוריות. במי לא הצטרכתי להילחם לאורך השנים האלה. גניקולוגים שלא רצו לטפל בי, כי אני חולת נפש ואנשים כמוני לא צריכים להתרבות. גניקולוג שהשווה אותי לטלפון ציבורי, כי גוף של אישה בת 40 הוא כמו טלפון ציבורי: עדיין קיים באיי אלו מקומות, אבל כבר לא ניתן להשתמש בו באופן תקין. בני משפחה שהתנהגו כאילו אני פושעת, כי יש לי אותם הצרכים שגם להם יש, ואפילו ניתקו אתי קשר. מקום עבודתי שהיה חשוב לי לאין שיעור, אך נאלצתי לעזוב לאחר שמיררו את חיי בגלל חוסר פרגון והתנכלות ממש לתהליך הפוריות. והיום אני ניצבת לאחר כל השנים האלה, מבינה שאני עקרה וערירית, לבדי, ומוצאת עצמי הולכת ומתחננת לטיפול בשלוותה, למרות כל מה שעשו לי שם, כי אין כתובת אחרת ואין לי 1,200 ש"ח לפגישה עם פסיכיאטר פרטי. ונתקלת במצב שאומרים לי, שאין טיפולים חדשים בימי הקורונה, ואם אני רוצה שאפנה למיון. למה שאפנה לשם? כדי שיקשרו אותי שוב פעם? אני מנסה לפנות לעיתונות, אך שם לא רוצים לפרסם את הסיפור שלי. אז אני מפרסמת אותו כאן.

חזור אל “הטרדה מינית”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 24 אורחים