הסיפור שלי.

משפחה לא בוחרים, אנחנו נולדים לעולם הזה, לאנשים שאמורים להיות הסביבה הקרובה ביותר אלינו.
במשפחה, שאמורה לאהוב באש ובמים, לפעמים דווקא האנשים שאמורים להגן עלינו מהעולם, הם אלו שפוגעים בנו.
לפעמים הסביבה או שאר בני המשפחה מרגישים, ולפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו לבד לבד, בלי שאף אחד רואה ושומע.
תקיפה מינית במשפחה, יכולה להיות מאבא, אמא, אח ואפילו אחות - כולם אסורים על פי חוק, ואף אחד מהמקרים אינו אשמתכן/ם.
לצערנו, ואולי להפתעתכם, תופעה זו, אינה נדירה, אז חשוב מאד שלא תתביישו, כי אנחנו כאן בשבילכם...
בפורום הזה תוכלו לדבר על כל מה שעובר עליכם, המחשבות, החששות, לשאול שאלות, לדבר עם בנות ובנים שעברו או עוברים
דברים דומים, ובעיקר, תמצאו את עצמכם מוקפים באנשים טובים ותומכים, שיקשיבו בסבלנות, יתמכו ויעטפו אותכם בהרבה אהבה.

המנהלים: אורית, מיכלל

darkangel
הודעות: 5
הצטרף: ד' יולי 18, 2007 10:02 pm

הסיפור שלי.

הודעהעל ידי darkangel » ה' ספטמבר 27, 2007 9:03 pm

אני קוראת פה כבר דיי הרבה זמן, ולא חשבתי שיעזור לי במשהו לכתוב את הסיפור שלי, אבל עכשיו יש בי איזה צורך לא מוסבר לכתוב .

הקדמה קצרצרה- אבא שלי עלה מחו''ל לבד כשהיה בן 19 ואחרי שהוא ואמי התחתנו הם אירחו אצלנו בבית בני משפחה של אבא שלי שהיו באים לארץ, בין בני משפחתו של אבי היו כאלה שהיו באים לשנה לימודים ואז כל סופש הם היו אצלנו.

היום הראשון שלי בכיתה א' היה יום שישי, חזרתי הביתה מלאת התרגשות, בכ''ז - יום ראשון בבית ספר.. חזרתי הביתה ואמא אמרה לי - 'היום סטפן בא לשישבת' לא הזיז לי כ''כ.. זה היה דבר שבשגרה שבני דודים של אבא מתארחים אצלנו.
לא חושבת שזה נכון בשבילי ובשבילכם שאני אכנס לפרטים כרגע, אבל מאז השבתות שהוא היה מגיע לא היו נורמליות.. אני הייתי כ''כ קטנה ותמימה, נפש של ילד, חשבתי שהכל זה משחק, ותמיד ידעתי לשמור סודות כשביקשו ממני.
לאט לאט בגרתי והבנתי שהמשחק הזה הוא לא ממש נורמטיבי. אבל עדיין לא אמרתי כלום.
סטפן עדיין המשיך לבוא לשבתות , וכל שבת שהוא היה בא אני הייתי מוצאת תירוץ כזה או אחר והולכת לחברים או לדודים מצד אמי.
ככה זה נמשך, עד כיתה ז'.
בלג' בעומר, ממש לפני שיצאתי עם כל החברים לחגיגת המדורות וכל שאר המסיבות והשטויות, קראתי לאמא לחדר ואמרתי לה שאני רוצה להפגש עם פסיכולוגית.
אמא, אשת חינוך, הבינה שקרה משהו ושידלה אותי לדבר איתה.. התביישתי כל כך שלא יכלתי אפילו להעלות את המקרה באופן מילולי וכתבתי על דף מה קרה.
יצאתי למסיבת לג' בעומר. אמא סיפרה לאבא.
חזרתי לבית ואמא סיפרה לי שאבא כ''כ כעס שהיה מסוגל להרוג אותו באותו רגע.
אף פעם לא דיברתי על זה עם אבא, הבושה הרגה אותי..

המשפחה של אבא הספיקה בינתיים לעלות לארץ בהדרגה, והגיע הקטע של האירועים המשפחתיים. בהתחלה הייתי הולכת ולאט לאט מצאתי יותר ויותר תירוצים להבריז מהאירועים.
ההורים חשבו לא פעם ולא פעמיים להגיש תלונה במשטרה ולפתוח בכל ההליכים הדרושים אבל סירבתי גם מתוקף גילי הצעיר וגם כי פחדתי שסבא וסבתא יקבלו התקף או משהו בסגנון אם ידעו מה קרה..
ביקשתי מההורים לא לספר לאף אחד ועם כל הקושי שבדבר הם התרצו ונענו לבקשתי, והמשיכו לשמור על שתיקה.

החיים שלי המשיכו להתנהל כמו שצריך, הייתי תלמידה מצויינת, הצלחתי בכל מה שרק רציתי. רק מדבר אחד המשכתי להירתע - הקשר הפיזי עם החברים שלי.
לא סיפרתי לאף אחד מה קרה, וכל נגיעה שהיתה הייתי ואני עדיין נרתעת ולוקח לי קצת זמן להבין שהנוכחי זה לא סטפן, ושזה לא נגיעה בכפייה ושיהיה בסדר. קשה לי.

כשהייתי בכיתה יב', שעה לפני הבגרות באזרחות החלטתי לעשות מה שרציתי לעשות מזה חצי שנה- להתקשר לסטפן ולהגיד לו משהו על זה, לא משנה מה, אבל משהו!! הגעתי לסף שיגעון!
התקשרתי, הוא שיחק אותה שהכל בסדר, שאל לשלומי, לשלום המשפחה. הטחתי בפניו מה שהיה והוא הכחיש הכל בצורה כל כך אמינה ומשכנעת שהתחלתי כבר לחשוב שאני הוזה ובאמת לא היו דברים מעולם ואני סתם מאשימה, מרוב לחץ והיסטריה ניתקתי את הטלפון באמצע ה'שיחה'.
סטפן לא הפסיק להתקשר אליי ולאבי באותו יום, הוכחתי לעצמי שאם הוא מתקשר בכזה לחץ אז כן קרו דברים ואני לא מדמיינת כלום.

כרגע המקרה פתוח, לא החלטתי מה לעשות עם זה, אני עדיין מפחדת שאם אני אפתח את כל העסק יקרה משהו לסבא וסבתא.
במשך השנים הוא הספיק להתחתן ויש לו אישה ו-2 בנות (!!) מרוב לחץ הוא סיפר לאשתו מה קרה ולפי מה שהוא סיפר לאבא שלי יש לו המון בעיות איתה.

אני עושה שנת שירות בפניימיה עם ילדים שבאים מבתים הרוסים וחלקם הרב עברו התעללות מינית, כל מקרה שלהם שאני שומעת חוזר ומציף בי את המקרה הפרטי שלי..

סמל אישי של המשתמש
dana
משתמש פעיל
הודעות: 209
הצטרף: ה' יולי 26, 2007 2:44 pm

הודעהעל ידי dana » ה' ספטמבר 27, 2007 10:05 pm

זה מצויין שאת כותבת בשבילי כתיבה זה כמו תרפיה
תמשיכי אל תפסיקי

סמל אישי של המשתמש
אייל
Site Admin
הודעות: 1603
הצטרף: ג' מרץ 06, 2007 12:26 am

הודעהעל ידי אייל » ו' ספטמבר 28, 2007 11:01 pm

שמחתי לראות שבחרת לעצמך את הזמן והדרך לשתף אותנו,
לקח בערך חודשיים משנרשמת לאתר ועד שהרגשת את הרצון או הצורך לכתוב,
וזה בסדר גמור, כל אחת בוחרת לעצמה את הזמן, הדרך והקצב כפי שמתאים לה.

העובדה שאת תורמת לחברה בשנת שירות ובמיוחד בתחום הכל כך חשוב של לעזור לילדים האלה, זה פשוט מקסים בעיניי, נראה שהם זכו במישהי מאד רגישה ואכפתית, ואולי אפילו העזרה היומ-יומית להם תעזור לך לעזור לעצמך.

כל הכבוד על האומץ והחוזק להתקשר ולהתמודד איתו, ועוד בגיל צעיר יחסית.

אם תרצי לספר לנו עוד על ההתמודדות, התלבטויות, מחשבות, להתייעץ או סתם לחשוב "בקול" את יותר ממוזמנת (:

darkangel
הודעות: 5
הצטרף: ד' יולי 18, 2007 10:02 pm

הודעהעל ידי darkangel » ש' ספטמבר 29, 2007 6:52 pm

כל מי שמכיר אותי אומר שאני אחת שאוהבת אתגרים..
כנראה שעניין יצירת הקשר איתו היתה עוד סוג של אתגר בשבילי, רק שלא הספקתי להבין מספיק שלאתגר הזה צריך להיות המשך, וזה לא כמו שאר האתגרים שמציבים לי - לעשות וללכת. פה צריך לעשות ולהשאר וזה הקטע שאני נתקעת בו, כי אני לא יודעת מה יהיה הלאה, אני לא יודעת מה אני רוצה שיהיה הלאה והחוסר ידיעה הזה יכול לשגע אותי..
כואב לי לדעת שמחר הוא ימשיך לחיות כרגיל, אולי אחרי שהתמודדתי מולו לא כ''כ רגיל, אבל בכל אופן, הוא לא יהיה זה שירתע כשמישהי תתחיל איתו במסיבה, הוא לא ישר יחשוב על 'וואי היא בטח רוצה רק סקס'. וכן, זה מה שקורה לי עכשיו, וזה מציק ומייאש.
ומה שהכי מעצבן זה שוב, חוסר הידיעה מה יקרה איתי מחר מהבחינה הזאת..

סמל אישי של המשתמש
אייל
Site Admin
הודעות: 1603
הצטרף: ג' מרץ 06, 2007 12:26 am

הודעהעל ידי אייל » ה' אוקטובר 25, 2007 10:52 pm

עברו כשלושה שבועות מאז שכתבת, אז בתקווה שאת עדיין כננסת מידי פעם, מה שלומך? איך המורל?


חזור אל “תקיפה מינית במשפחה”

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אףאחת2000 ו־ 38 אורחים